זה היה השבוע של הסיפורים הפוליטיים הקטנים, אבל אלה שיוצרים רגעים משובחים של דרמה. העריקה של גדי יברקן, הדמעות של סתיו שפיר ברוטשילד, הנקמה הקבוצתית במוטי יוגב, והתמונה של ברוך גולדשטיין שתוסר או תוחזר לקיר בבית של איתמר בן גביר; מרוץ הזמנים לסגירת הרשימות סיפק אינספור עלילות משנה מסעירות לרגע, במנעד וקצב אירועים דרמטי עד כדי מעורר גיחוך. משחקי החיבורים והאיחודים כללו הפעם גם מנות מזוקקות של קניבליזם, אבל שפיר, יוגב ואולי גם בן גביר הם בסך הכול האחרונים להצטרף לרשימת קורבנות ארוכה שלא שרדה את שנת הבחירות המייגעת. במערכת שמסתובבת סביב שאלה אחת: כן או לא ביבי, קורה תהליך טבעי של ברירה טבעית, כפי שמשתקף מהמספרים המתכנסים ממועד למועד: 11 מפלגות נבחרו לכנסת ה-21 באפריל, בבחירות ספטמבר מספרן כבר ירד לתשע, ועכשיו יש רק שמונה ריאליות להיכנס לכנסת הבאה.
המספרים הקטנים משפרים את תנאי המשחק המרכזי - שמתנהל בין שניים בלבד. ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ נאלצו בפעמים הקודמות לכלכל בעדינות את צעדיהם, ולהיזהר שדו הקרב ביניהם לא יחסל את המפלגות הקטנות ויזרוק קולות לפח. האיחודים משמאל ומימין פוטרים אותם מהדילמה הבלתי פתורה שבין המפלגה הגדולה לבין הגוש; עם מפלגה אחת משמאל לכחול לבן ומפלגת ציונות דתית אחת מימין לליכוד, הקמפיינרים יוכלו להיות הרבה יותר אגרסיביים.
סקרי המנדטים הראשונים שאחרי סגירת הרשימות בישרו על תוצאות מגוונות למתאחדים, העבודה-גשר ומרצ עם 8-9 וימינה עם 7-10, וניסיון העבר הלא רחוק מלמד שהן עוד ירדו נמוך יותר. אבל המרחק הבטוח של שתיהן מאחוז החסימה מאפשר לשתי המפלגות הגדולות לעלות לזירת האגרוף המרכזית ולצאת לקרב חייהם מבלי לחשוש לקחת שבויים.
עוד בוואלה! NEWS
מעבר לדרמה ולאדרנלין, האיחוד ההיסטורי בשמאל וליל הסכינים הארוכות בימין לא שינו משמעותית שום דבר על המפה. המגמה הברורה היחידה שעולה בכל הסקרים הסותרים היא שגם במיצוי קולות מקסימלי המערכת קפואה; לנתניהו אין 61, גם לא לגוש המרכז-שמאל ערבים, ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן נותר לשון מאזניים. כרגע קשה לזהות באופק שום דרך החוצה מהפלונטר, ובהיעדר מתנדנדים ומתלבטים, המאמץ העיקרי - של כל הצדדים - יהיה לשלהב את התומכים ולהוציא אותם מהבית, וזה מאמץ שירוכז בשלושת הימים האחרונים.
מה שמשאיר עוד חודש וחצי לתהפוכות וטלטלות, עיין ערך הסרת החסינות של נתניהו, הסלמה ביטחונית ברקע חיסול מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה קאסם סולימאני או תכנית מאה היסטורית שתשוגר מוושינגטון. במערכת הבחירות השלישית, אין אף אחד בארץ שאין לו כבר עמדה ברורה ומוצקה על נתניהו כך שלא ברור מה יכול לגרום לתזוזות ושינויים; אבל אם התוצאה ידועה מראש, לפחות ננוחם בכך שבדרך יהיה מעניין.
הלילה המכוער של הפוליטיקה המגזרית
כך היה בשעות הקטנות שלפני סגירת הרשימות; לשכת ראש הממשלה הייתה כמרקחה. נתניהו נלחם ממש עד הבאזר של ועדת הבחירות המרכזית כדי להביא את נפתלי בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ תחת מטריה אחת, וברגע האחרון השיג את מבוקשו, כמעט. הווטו שהטיל בנט על בן גביר השאיר אותו עם כאב ראש אחד. נתניהו קרא לבן גביר לעשות "סתיו שפיר", משמע, לפרוש באחריות ובאלגנטיות, אבל הצורה המשפילה שבה הוא נבעט עשויה דווקא לתדלק אותו ואת תומכיו בתחושת קורבנות ונקמה. כל עוד הוא יתנדנד בסקרים באזור אחוז החסימה, הוא עשוי להמשיך עד הסוף בריצה שיכולה לעלות לגוש הימין בעשרות אלפי קולות.
זה היה אחד הלילות המכוערים ביותר של הפוליטיקה המגזרית, אבל נתניהו הוכיח שוב שהוא אמן במניפולציות של הרבנים והסרוגים והצליח לתמרן את נציגי הציבור שלהם כרצונו. במקביל, הוא צילם סרטוני ברכה עם יברקן, הח"כ האתיופי שעקץ לגנץ מתחת לאף, וסיים את הערב בתחושת סיפוק. אחרי שבועיים של חסינות, חסינות, חסינות, ומאבק לעיכוב ומניעת הדיון בבקשה שלו בכנסת, לחלק ממקורבי נתניהו הייתה תחושה שהוא מאבד שליטה. בדיוק כשהיה נראה שכחול לבן מתחילים לעשות לליכוד בית ספר, הוא עשה להם בית ספר בחזרה.
בליכוד השקיעו מאמצים גדולים מאוד כדי להחזיר הביתה את יברקן, שהתחיל את דרכו כפעיל במפלגה ואפילו התמודד בפריימריז ב-2012 והצטרף בשנה שעברה לכחול לבן דרך תל"מ של משה יעלון. לפי ההערכה במפלגה, בבחירות האחרונות כ-30-40 אלף מצביעים מהקהילה האתיופית נטשו לטובת כחול לבן, והוחלט לשריין נציג בולט מטעמם כדי להביא אותם בחזרה. המחזר הראשי היה מיקי זוהר, חבר אישי של יברקן, שישב עליו במשך שבועות, הלך איתו לקייסים כדי לקבל מהם את ברכת הדרך, גיבש עבורו מול נתניהו את ההצעה המכובדת של המקום ה-20, והצליח להעביר את השריון שלו במזכירות הליכוד ברוב מוחץ.
לא כולם אהבו את ההצנחה מלמעלה; בשלב מסוים נתניהו שקל לשריין עוד מועמד אתיופי במקום ריאלי ברשימה, את ח"כ לשעבר אברהם נגוסה, שנחשב למקורב לדודי אמסלם, בסוף הבין ששני שריונים זה יותר מדי לבלוע, אבל את יברקן אישר בקלי קלות. ומה הובטח בתמורה, תשאלו? יברקן טוען שהובטח לו להתמנות לשר (עוד הבטחה של נתניהו שכנראה לעולם לא תמומש), ושקיבל התחייבות של הליכוד לקדם הקמה של ועדת בדיקה ממשלתית להתנהלות מח"ש כבר בשבועות הקרובים. והוא צפוי להפוך לנער הפוסטר של הקמפיין להחזרת המצביעים האתיופים לפתקי מחל.
עריקה היא אירוע שמעורר מטענים רגשיים חזקים במיוחד, שעשוי להיות בו יותר נזק מתועלת; צד אחד חש בגידה והשפלה, הצד השני חוגג ניצחון ומתחזק בגאווה קבוצתית, והמדלג בין הצדדים עוד עשוי בעתיד לשלם את מחיר הכסאולוגיה. בכחול לבן ידעו הרבה זמן שיברקן מחוזר בעיקשות, שכן הוא ניצל את ההזדמנות כדי לדרוש שדרוג ברשימה. יעלון וגנץ נרדמו בשמירה, ונזכרו להדיח אותו מהרשימה רק כשכבר היה ברור שהוא במילא נוטש אותם. בשתי המפלגות יש מי שמטיל ספק בכך שיברקן יצליח לספק את הסחורה או שלמעבר שלו תהיה בכלל משמעות אמיתית, במיוחד כשלכחול לבן עדיין יש נכס בדרך ללבם של בני הקהילה האתיופית, פנינה תמנו שטה מיש עתיד. אבל ככל שמדובר במפלגות גדולות, לסוויצ'ר אחד יש לכל הפחות פוטנציאל לשינוי המומנטום, ולנתניהו זה בא בדיוק ברגע שבו נראה שהמומנטום מתחיל להיות נגדו.
מטוטלת המומנטום עוד תנוד ותנוע עד הבחירות, וכבר בשבוע הבא, עם חידוש הקרב על החסינות בכנסת. ידו של נתניהו על התחתונה: 65 ח"כים דורשים לכנס את המליאה כדי להקים את ועדת הכנסת, וליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין אין סמכות לעצור את זה. נתניהו עוד יעשה כמיטב יכולתו לדחות ולעכב את ההליך באיומים תעלולים ועיכובים משפטיים, ואולי בכלל ברגע האחרון ימשוך את בקשת החסינות משולחן הכנסת, ובינתיים, יתמודד עם מצב פוליטי חדש ומרתק.
זעקות השבר של זוהר על דורסנות המיעוט בוועדה המסדרת מעידות על בהלה אמיתית בבלפור מהמהלך המשולב של כחול לבן וישראל ביתנו לשלוח את נתניהו לבית המשפט עוד לפני הבחירות. אחרי שנה שבה ממשלת המעבר, ששולטת מכוח בחירות 2015, עושה ככל העולה על רצונה, הכנסת יצאה מהשיתוק, והזכירה לה שאין לה רוב. אחרי שלוש שנים של סנכרון מדויק של השעון הפוליטי והמשפטי, המחוגים כרגע מכוונים על ידי מישהו אחר.
2020-01-17 06:05:15Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiKmh0dHBzOi8vZWxlY3Rpb25zLndhbGxhLmNvLmlsL2l0ZW0vMzMzNTUyMtIBAA?oc=5
No comments:
Post a Comment